פסק-דין בתיק ת"א 26571-04-12

בין התובעת לבין בן זוגה לשעבר קיים סכסוך שעמד בבסיסם של הליכים משפטיים שונים. הנתבעת היא עורכת דין. התובעת שכרה את שירותיה של הנתבעת על מנת שתייצג אותה בהליכים מסוימים בקשר עם הסכסוך האמור. הנתבעת פעלה להגשת הליכים שונים, בשם התובעת, בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ובבית המשפט העליון. בין התובעת לנתבעת התגלעו חילוקי דעות קשים. התובעת העלתה שלל טענות כלפי הנתבעת. בכלל זה טענה כי הנתבעת פעלה בייצוגה באורח רשלני, כי הטעתה אותה, כי נהגה כלפיה בחוסר יושר ושלא כדין וכיו"ב טענות. על רקע זה הגישה את התביעה דנן בה עתרה לסעד כספי בסך 300,000 ש"ח. הנתבעת מצדה הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לחייב את התובעת לשלם לה סך של 9,000 ש"ח בגין שכר טרחה והוצאות שלא שולמו לה, לפי הטענה. בהמלצת בית המשפט נמחקה התביעה שכנגד. על הפרק עומדת, אפוא, התביעה העיקרית.

רקע רלבנטי - עיקרי העובדות וההליכים הצריכים לענייננו

1.      ביום 7.10.96 נעשה בין התובעת לבן זוגה דאז הסכם במסגרתו הוסכם כי הצדדים יתגרשו זה מזו בהקדם ונקבע, בין היתר, כי בהגיע הבת (הקטנה) לגיל 18 שנים "יפורקו זכויות הצדדים בבית (המבנה בלבד להבדיל מהקרקע) באופן שכל אחד מהצדדים יקבל מחצית הזכויות" (ס' 3 להסכם). הסכם זה אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין (נספח א' לתצהיר הנתבעת) (להלן יכונה הסכם זה, למען הנוחות, " הסכם הגירושין").

2.      בשנת 2010 הגיש בן זוגה לשעבר של התובעת תביעה ל"הליכי ביצוע" מכוח ס' 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 בקשר עם אכיפת הסעיף האמור. התובעת יוצגה בהליך זה על ידי עורכת דין אחרת.

3.      ביום 13.3.11 נתן בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (כבוד השופט י' טישלר) החלטתו בתביעה ל"הליכי ביצוע" (נספח א' לתצהיר הנתבעת) (להלן: " החלטת השופט טישלר"). בית המשפט קיבל את התביעה ודחה את הטענות שהעלתה התובעת לפניו. בית המשפט הדגיש כי ההליך שלפניו עניינו אכיפה של זכויות שהוכרו בפסק הדין שאישר את הסכם הגירושין להבדיל מהליך לבירורן של זכויות וקבע כי למעשה די בכך לשם הכרעה בתביעה שהובאה לפניו. עם זאת, ובבחינת למעלה מהצורך, התייחס גם לטענות נוספות של התובעת. בהקשר זה קבע כי הטענות בדבר פגמים שנפלו בכריתת הסכם הגירושין מקומן בתובענה נפרדת ועצמאית; כי הטענות לפגמים חמורים בהסכם הגירושין לא זו בלבד שאינן נכונות אלא לוקות בחוסר תום לב ובשיהוי משהועלו אך בחלוף 15 שנים; כי נוכח הדברים הברורים שנרשמו בפרוטוקול הדיון בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגירושין אין לקבל את טענות התובעת כי לא הבינה את משמעות ההסכם; וכי אין לקבל גם את טענות התובעת באשר לתוכן ההסכמה, כשבהקשר זה ציין בית המשפט כי הטענות שהעלתה התובעת עומדות בסתירה לטענות שנטענו על ידה בהליך אחר. סופו של יום - בית המשפט קיבל את התביעה והורה על מינוי שמאי על מנת שישום את שווי המבנה הנדון. כן הורה לצדדים לבוא ביניהם בדברים לגבי האפשרות שהאחד ירכוש את חלקו של האחר וקבע כי ככל שהליך הפירוק לא יסתיים תוך שלושה חודשים ימונה כונס נכסים למכירת הנכס. התובעת חויבה לשאת בהוצאות בן זוגה לשעבר בהליך בסך 10,000 ש"ח.

4.      זמן לא רב לאחר מכן נוצר הקשר הראשוני בין התובעת לנתבעת. התובעת פנתה לנתבעת. השתיים נפגשו ביום 31.3.11. בעקבות הפגישה שלחה הנתבעת לתובעת הצעת שכר טרחה בה ציינה את הפעולות המשפטיות שבהן יש לנקוט ואת שכר הטרחה הנדרש בגינן. התובעת קיבלה את ההצעה בחתימת ידה וכך נעשה הסכם בין השתיים (נספח 4 לתצהיר התובעת).

5.      בהמשך לאמור, פעלה הנתבעת בשם התובעת בשני אפיקים מרכזיים: האחד, ניסיון להשיג על החלטת השופט טישלר; השני, ניסיון להביא להצהרה לפיה אין לבן זוגה לשעבר של התובעת זכויות בנחלה או במבנה בו מתגוררת התובעת.

6.      ביום 11.5.11 הגישה הנתבעת, בשם התובעת, בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת השופט טישלר (נספח ה' לתצהיר הנתבעת). העתק של בקשת רשות הערעור גופה צורף אף הוא לתצהיר הנתבעת (נספח ה1 שם).

7.      באותו היום, 11.5.11, הגישה הנתבעת, בשם התובעת, גם המרצת פתיחה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (להלן: " המרצת הפתיחה", ראו נספח ה2 לתצהיר הנתבעת). בהמרצת הפתיחה התבקש בית המשפט להצהיר כי סעיף 3 להסכם הגירושין בטל ומבוטל מחמת פגם מהותי שנפל בו. כן התבקש בית המשפט להצהיר כי לבן זוגה לשעבר של התובעת אין ולא היו זכויות במבנה ובנחלה הנדונים וכי ככל שייקבע שלתובעת זכויות מכוח היותה בת ממשיכה, הרי שאלה אינן ניתנות לאיזון במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג.  

8.      אפיק הפעולה הראשוןכפי שתואר לעיל - היינו, הניסיון להשיג על החלטת השופט טישלר - לא עלה יפה, ולמעשה לא הגיע לכלל דיון לגופם של דברים.

9.      תחילה חלו עיכובים שונים שעניינם המצאת הבקשה להארכת מועד לידי בן זוגה של התובעת. לאחר אלה, ניתנה ביום 4.10.11 החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת צ' צפת) לפיה "הבקשה להארכת מועד נדחית. הבקשה הוגשה ביום 11.5.11, המבקשת [התובעת - ד.ג] המציאה את הבקשה לצד שכנגד בחלוף כארבעה חודשים! היום, חלף הטעם להארכת מועד" (נספח י' לתצהיר הנתבעת). הנתבעת הגישה, בשם התובעת, בקשה לעיון חוזר בהחלטה האמורה. בקשה זו נדחתה אף היא בהחלטה מיום 6.11.11 (נספח יא' לתצהיר הנתבעת).

10.  ביום 21.12.11 הגישה הנתבעת, בשם התובעת, הודעת ערעור על החלטותיו האמורות של בית המשפט המחוזי. כיום, אין עוד מחלוקת, כי הליך זה היה שגוי וכי הדרך הנכונה בה צריך היה לנקוט היא הגשת בקשת רשות ערעור וכי בכל מקרה הערעור הוגש באיחור (עדות הנתבעת, ע' 35, ש' 17-31). בעקבות החלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס שהצביעה על הכשלים האמורים (נספח יד1 לתצהיר הנתבעת), נמחק הערעור (החלטת הרשם (כתוארו אז) ג' שני מיום 17.1.12, נספח 15 לתצהיר התובעת). תחתיו הוגשה ביום 29.12.11 בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי. בסופו של יום, ולאחר עיכובים נוספים הנוגעים לענייני המצאה לצד שכנגד, ניתנה ביום 7.3.12 החלטת רשם בית המשפט העליון לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. כן נקבע כי התובעת תישא בהוצאות בן זוגה לשעבר בסך של 3,000 ש"ח.

11.  אשר ל אפיק הפעולה השני - המרצת הפתיחה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע - דיון ראשון בתובענה זו נקבע ליום 8.1.13. מפרוטוקול הדיון עולה כי המשיב בהליך, בן זוגה לשעבר של התובעת, ובאת כוחו לא התייצבו לדיון. ככל הנראה נבע הדבר מחמת תקלה של מזכירות בית המשפט בקשר עם משלוח הזימון לדיון (נספח יח לתצהיר הנתבעת, ס' 1 להודעת הדוא"ל מאת התובעת מיום 19.1.12, ס' 3 לנספח 25 לתצהיר התובעת). הישיבה נדחתה למועד אחר מבלי שהתקיים דיון לגופם של דברים.

12.  הנתבעת דרשה מהתובעת לשלם את שכר הטרחה המגיע לה, לטענתה, בקשר עם הדיון האמור. התובעת טענה כי בנסיבות שבהן האחריות לתקלה אינה רובצת לפיתחה היא לא צריכה לשאת בתשלום (למשל, תכתובות הדוא"ל מימים 18.1.12 ו- 19.1.12). התובעת אף פנתה בשאילתה בעניין ללשכת עורכי הדין (נספח 25 לתצהיר התובעת) וסירבה לשלם עד שלא תתקבל תשובה מאת הלשכה (למשל, ס' ה' להודעת הדוא"ל מיום 7.2.12). על רקע זה, בין היתר, הלכו היחסים בין הצדדים והתדרדרו. בהמשך אף התלוננה התובעת על הנתבעת בלשכת עורכי הדין (נספח 44 לתצהיר התובעת, בהמשך נגנזה התלונה, נספח ל"א לתצהיר הנתבעת).

13.  ביום 17.2.12 שיגרה הנתבעת לתובעת "הודעה על הפסקת ייצוג" בשל אי תשלום שכר טרחה והוצאות (נספח כ' לתצהיר הנתבעת). בהודעה ציינה הנתבעת כי תמשיך לייצג את התובעת בהליכים לפני בית המשפט העליון (שבאותה עת טרם הסתיימו) למשך 30 ימים נוספים ממועד שצוין שם, וזאת על מנת לאפשר לתובעת למצוא ייצוג חלופי. אשר להליכים לפני בית המשפט לענייני משפחה ציינה שהודעה על הפסקת הייצוג תימסר לאלתר. סמוך לאחר מכן הגישה הנתבעת לבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע בקשה לשחרור מייצוג התובעת בהמרצת הפתיחה (נספח כ"א לתצהיר הנתבעת). בית המשפט הורה על שחרורה מייצוג.

14.  על רקע דברים כלליים אלה נעבור לדיון בשאלות הצריכות הכרעה.

מהלך הדיון - הערה מקדימה

15.  התובעת בחרה שלא להיות מיוצגת בתביעה דנן (ראו גם ע' 10, ש' 23-24 לפרוטוקול). עניין זה הכביד על ניהול ההליכים. התובעת העלתה שלל טענות כלפי הנתבעת, ביחס לכל שלב ושלב של הייצוג, ובכלל זה טענות לרשלנות, לחוסר יושר, ל"גניבה", להסתרה, ל"הפקרת חסר ישע" ועוד. הטענות הועלו, לא אחת, בערבוביה, בהרחבה ותוך פירוט בלתי נדרש, ללא אבחנה בין עיקר וטפל, בין רלבנטי לשאינו, בין ההליכים שנמסרו לטיפולה של הנתבעת לבין הליכים אחרים שהתובעת צד להם. התובעת הגישה לתיק בית המשפט מאות עמודי נספחים. גם כאן לא באורח מסודר, תוך החסרת חלק מהמסמכים מחד גיסא ולא אחת תוך צירוף מסמכים אחרים שלא לצורך. חלק מהסעדים להם עתרה התובעת אינם רלבנטיים ואין מקומם בתובענה שהוגשה. התובעת שבה והעלתה לאורך ההליך כולו טענות בדבר החלטות ביניים כאלה ואחרות שניתנו בתביעה דנן, שלא לצורך (ראו, למשל, פרוטוקול הדיון מיום 5.3.13). התנהלותה הדיונית של התובעת, כמו גם התנהלותה במהלך הדיונים, על סערת הרגשות שליוותה אותה, אף אלה לא הקלו על הליכי הבירור (וראו, למשל, פרוטוקול הדיון מיום 11.11.13, וראו גם דברי התובעת עצמה בסיכומיה, ע' 47, ש' 13-14). כל אלה הקשו לבור את המוץ מהבר.

16.  נוכח האמור, ועל מנת לאפשר דיון סדור, ככל הניתן, בטענות כלפי הנתבעת, ידונו טענותיה של התובעת ביחס לכל אחד מאפיקי הפעולה שנקטה הנתבעת בנפרד. לאחר מכן ידונו טענות התובעת ביחס לכספים ששילמה, בין כשכר טרחה ובין לצרכי אגרה. בסיום ידונו טענות כלליות נוספות שהעלתה התובעת כלפי הנתבעת והתנהלותה.